משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ב׳:ד׳

4 עפ”י כתב יד קופמן

5 נודות הגוים - הנוד הוא כלי קיבול מעור. ואם היה בו יין נוכרי, היין נחשב ליין נסך. המדובר עתה בנוד, וקינקיניהם – קנקן הוא כלי חרס. ויין ישראל כנוס בהן – פעם שימשו נוכרים ועתה יש בהם יין שכשלעצמו כשר. אסורין – הנודות אסורים בשימוש, ובהנאה, כלומר אסור לכנוס בהם יין כשר. ואסורן – של הנודות או הקנקנים אסור הנייה דברי רבי מאיר - האם היין פסול? או שרק הנודות אסורים בהנאה? הדבר לא נאמר במפורש, ולהלן ננסה להבהיר זאת. וחכמים אומרים אין איסורן אסור הנייה – אסור לאכול לשתות את היין, אבל מותר למכור אותו לנוכרי וליהנות מדמיו. ברור שמדובר ביין עצמו, שהרי הנודות בוודאי אינם נאכלים, וכל הבעיה היא האם מותר להשתמש בו איסור הנאה. אם המדובר בכלי עצמו אין הבדל בין חכמים לרבי מאיר. מכאן שמדובר ביין עצמו.

6 הניסוח של המשנה תמוה. ניסוח רגיל הוא 'אין לכנוס אין כונסין יין בנודות גוים וקנקיניהם, ואם כנס אסורים באכילה ובהנאה'. מהניסוח ניתן להבין שזה היה מעשה שבא לפני חכמים, בדיעבד. סביר שמדובר ביהודים שנהגו להשתמש בנודות גויים שלא ברצון חכמים. אפשר גם שגוף המשנה היה נודות הגוים וקינקניהם וקנקניהם אסורים איסור הנאה, דברי רבי מאיר. והמילים "ויין ישראל כנוס בהן" הן תוספת הסבר.

7 בתוספתא חוזרים הדברים אבל בסגנון רהוט ורגיל.

8 1. נודות של גוים, רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהושע בן קופסאי, אין עושין אתן אלא שטיחין לבהמה. 2. נודות הגוים גרורין מותרין, חרשין וזפותין אסורין. 3. גוי עובדו וזופתו, ישראל עומד על גביו, כונס לתוכו יין ושמן, ואינו חושש. 4. קנקנים של גוים חדשות מותרות, ישנות זפופות אסורות. 5. ושכנס בה גוי מים, ישראל ממלא אותה מותר ישראל להכניס לתוכה 6. יין ושמן. ושכנס בהן גוי - ישראל ממלא אותה מים שלשה ימים מעת לעת, כונס לתוכה יין ואינו חושש. 7. ושכנס בו גוי יין ישראל, ציר ומורייס, מותר ישראל להכניס לתוכה יין פ"ד ה"י. ניסוח המשנה מובן אפוא אם הוא קיצור וליקוט מהתוספתא. ולהלן נאשש זאת.

9 התוספתא מדברת על הנוד עצמו ולא על היין. ברור שהתוספתא חושבת שמותר ליהנות מהנוד, לא לכינוס יין אבל למטרות אחרות שאינן קשורות למזון. בנוסף לכך אנו שומעים על מגמות הקלה.

10 1. מותר להשתמש בנוד כשטיח כפי שאמרנו לעיל מותר בהנאה אך לא למזון.

11 2-3. ניתן לגרור את הנוד, כלומר לגרדו מבפנים, ובכך הוא מוכשר, זו טהרתו.

12 4. אם הנכרי מזפת את הנוד וישראל צופה בו, ומבטיח שאיננו מנסך את היין, ניתן להשתמש בנוד.

13 5. אם הנוד שימש למים מותר להשתמש בו, כלומר שטיפה פשוטה מטהרת אותו.

14 6. שרייה במים לשלושה ימים מטהרת את הנוד. אמירה זו מחמירה יותר מסעיף 5.

15 7. ציר ומורייס של נכרים אסורים, אך הנוד איננו אסור בהנאה.

16 לדעתנו, התוספתא עוסקת בעיקר בכלי הקיבול, בנוד או הקנקן עצמו, אבל המשנה מתרכזת בבירור דין היין, כמו שכתבנו. הירושלמי נא ע"ב מסביר שמדובר הן ביין והן בנוד, היין אוסר את הנוד שבו הוא ארוז, והנוד אוסר את היין הנארז בהם. אם כן המשנה והתוספתא משקפת עריכות שונות פרשנויות שונות לאותו חומר תנאי קדום.

17 במשנה עצמה לא נזכרת אפשרות לטהר את הנוד. הוא אסור בהנאה ללא הסתייגות. מסקנה זו משתמעת מהמשנה אך היא בלתי אפשרית שכן היא מנוגדת לדבר תורה מפורש האמור בפרשת המלחמה עם המדיינים "וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאו" במדבר ל"א, כ. היא גם מנוגדת לכל המסורת ההלכתית בדיני טהרה רגילים וכמובן גם לתוספתא. השתיקה של המשנה אמנם מעוררת שאלה, אך אסור להסיק מההיעדר שאין אפשרות לטהר את כלי העור נוד. מסקנה זו היא כלל חשוב ללומדי תורה. אין להסיק מההיעדר שמרכיב מסוים איננו קיים. במקרה זה נראה שבעל המשנה הכיר את התוספתא וסמך על כך שהלומדים מכירים את הנאמר בה. המשנה מדברת אפוא במקרה שהנוד לא טוהר, ומסתמכת בעריכתה על התוספתא. קריאה רק במשנה תוביל למסקנה שקנקן חרס עשוי להיטהר כמו נוד, וגם מסקנה מוטעית זו נובעת רק מכך שהמשנה היא תקציר של התוספתא.

18 טהרת נוד עור

19 כיצד מטהרים נוד מעור? התוספתא מזכירה מספר פרקטיקות, גרירה, שטיפה, השריה שלושה ימים. אנו נדון בנושא המפורט בפ"ה מי"ב. שם נראה שדין טהרת נוכרים וכניסה לקדושת ישראל היה שונה מזה של טהרה רגילה מת, שרץ, נידה וכיוצא באלו. שלוש הטכניקות הללו מופיעות גם שם וההיררכיה ביניהם אינה ברורה.

20 כאמור בפרק ה' מי"ב, את הנוד אפשר בעקרון לטהר מטומאה, שכן כלי עור נטהרים ניתן לטהרם בטבילה. את קנקן החרס או אפשר לטהר. עד כאן לעניין טומאה וטהרה. לגבי כשרות האם מותר להשתמש בנוד חלב בשביל רוטב בשרי? לכך אין במקורות התנאיים תשובה ברורה. לגבי יין נסך יש בתוספתא תשובה מפורטת, כפי שהצענו את נוסחתה. המשנה עצמה בסוף פ"ה מתייחסת לטיהור מיין נסך, אך שם אין עיסוק בכלי עור. עם זאת מדובר שם בכלי חבל נצרים וכיוצא באלו, שניתן לטהרם.

21 מן הראוי להעיר שהלכות הכשרות תופשות בספרות התנאית מקום שולי, ובכלל ההלכות התנאיות מעטות. את הלכות כשרות וההרחקה של בשר מחלב, למדו אמוראים, ובעיקר פרשני ימי הביניים מדיני טהרה ומדיני ההרחקה של עבודה זרה. עסקנו בכך מעט במבוא למסכת חולין. וברור שבפועל היו הרבה יותר איסורים והנהגות מחייבות מאשר המידע המצוי במשנה ובתלמודים. בספרות חז"ל התנאית, לא זכינו לפירוט מלא של ההלכות והמידע שבידינו, והנוהגים המקובלים כיום, מופיע רק במקורות מאוחרים יותר. במקרה זה יש להניח שלפחות חלק מההלכות הנגלות לעינינו רק בימי הביניים הן קדומות יותר, שכן מן הסתם ההלכה בנושא כשרות לא הייתה מפותחת פחות ומפורטת פחות מנושאים אחרים.

22 מכל מקום לגבי טהרה יש כאמור הבדל בין קנקן החרס לנוד העור, ומכאן שלא זה הגורם החשוב והקובע את ההלכה. כנראה הבעיה ההלכתית איננה חשש שנותר שמץ מהיין האסור, אלא שכלי המחזיק יין נוכרים אסור, משום ששימש לעבודה זרה. זו הרחבה ניכרת ביותר של דין יין נסך, שהרי כבר הטיעון הבסיסי שהיין שימש לעבודה זרה הוא בעצם 'פיקציה הלכתית' כפי שהסברנו במבוא.

23 הדרדור והרקוב

24 עוד בתוספתא "הדרדורין והרקובות של גוים ויין ישראל כנוס בהן, אסור בשתייה ומותר בהנאה העיד שמעון בן גודע לפני בנו של רבן גמליאל הזקן שאמר משום רבן גמליאל הזקן שמותר בשתייה ולא הודו לו" פ"ד ה"ט, עמ' 466. הדרדורין הם מקבילה לנוד, אך אינם מעור. המשנה בכלים פט"ו מ"א מזכירה את דרדור העגלה. מן הסתם הכוונה לכלי הקיבול שעל העגלה, על משקל בקבוק. בעל פירוש הגאונים לטהרות פירש עמ' 37 מלשון "טרקטורון" tractere שמשמעו בלטינית למשוך, ובגיליון "מן עגלה בלי אופנים", כלומר שזה כלי גרירה. הערוך מציע מלשון tortora שמשמעו עיגול וכפיפה. במקורות מקבילים הדרדורים מופיעים ככלי המכיל בדרך כלל יין: כמו בתוספתא שציטטנו וכן "גוי שהיה מעלה ענבים בסלין ובדרדורין בגת" תוס', שם פ"ז ה"ה, עמ' 471. בתשובת גאון: "הדרדורין כלים שקובעין אותן בקרקע והיין נשפך ממשפך הגת ובא לתוכן". הסבר זה מתאים לסוגיה בעבודה זרה, אבל ודאי לא למשנת כלים המדברת על דרדור של עגלה, ולא למוצא המילה. לדעתנו הכוונה לחבית שנועדה בדרך כלל להובלת יין מהגת הביתה, והיא זו המופיעה באיור איור 18א. זו חבית המחוברת לעגלה על שני אופנים, והעגלה כולה היא בשביל החבית שאינה מיטלטלת באופן עצמאי בגלל גודלה. זאת בניגוד לסתם חבית עץ גדולה המונחת על עגלה איור 18ב.

25 הדרדור עשוי מעץ ולכן לאחר שהיה בו יין נסך, נפסל לשימוש. על כן היין פסול לשתייה, אך עדיין מותר בהנאה. אולי ההבדל ההלכתי במצב היין נובע מהחומר, ואולי משום שהדרדור כלי גדול ולכן היין לא נחשב ליין פרטי וממילא ליין נסך. מצבו אפוא מצב ביניים בין יין גויים, ליין ישראל. וכמו שרופא אומן נוכרי מותר לו לרפא, כך סוחר גדול מותר לו למכור אף לא לשתות מסחורתה שהועברה בכלי.

26 הרקבות או הרקובות נזכרות רק במעשה זה ומקבילתו ואיננו מוכר ממקורות אחרים.

27 אם כן קיימת מחלוקת על שתיית יין ישראל מדרדור של נוכרי, ואף הבדלי נוסחאות בין התוספתא לבבלי מה דעת חכמים בנושא, "הודו לו" או "לא הודו לא".

28 אגב אורחא ההלכה המקילה היא קדומה מלפני דור יבנה שבו פעל רבן גמליאל, והאיסור מאוחר יותר, אך כאמור איסור אכילה בלבד ולא איסור הנאה, את העדויות לתהליך זה, שלדעתנו הוא מקיף אספנו במבוא.

29 ההלכה שכלי האריזה נאסרו לעולם מופיעה כאמור בתוספתא בצורה מרוככת. אפשר לטהר את כלי החרס על ידי השריה שלושה ימים "מעת לעת" או אפילו די בשטיפה בלבד תוספתא לעיל. בירושלמי הלכות מקילות אלו חוזרות, ומשמע מהתלמוד מא ע"ג שהאמוראים בכלל הקלו בכלי אריזה לפחות בכלים מחרס.

30 אגב אורחא למדנו שהתוספתא חוזרת על דברי המשנה ומוסיפה עליהם נימוק הלכתי כך במשניות הקודמות, ותוספת פרטים.

31 מהמשנה והתוספתא עצמם אין להכריע האם 'יין נסך' הוא יין שהוגש לסעודה וניסכו חלק ממנו, או שמדובר בסתם יין, עוד לפני שלב הסעודה. הווה אומר אין במשפט זה ראיה למשמעות של יין נוכרים, בה התחבטנו במשנה ג.

32 החרצנים והזוגין שלגוים אסורין ואסורן אסור הנייה דברי רבי מאיר – החרצנים והזגים נזרקו בתהליך הדריכה של הענבים. למעשה, הם לא היו אף פעם ממש ביין, הם סוננו ונזרקו לפני שהנוזל הפך ליין, הסינון נעשה מתוך מיץ הענבים שטרם הוכשר ליין. אבל בפרט זה בא לדיון המרכיב הרגשי הבלתי הלכתי. נאסר כל מה שמתקרב לעבודה זרה ולכעין עבודה זרה. במיוחד בכל הקשור ליין. לעיל הסברנו את הרגישות המיוחדת ליין, ואת זיקתו לעבודה זרה. ועם זאת ברור שיין האסור הוא כל יין נוכרים, לא רק יין שנוסך או היה יחד עם יין נסך, אלא כל יין שהוא שעשוי להתנסך. וחכמים אומרים לחין אסורין יבשין מותרין – זג לח יש בו שרידי יין. זג יבש כבר אין בו שרידי יין. לכאורה לפי סברה זו היה מקום לכך שחכמים כאן יסברו שגם החומץ איננו נחשב ליין ולכן יהא מותר בהנאה, שהרי עתה הוא בבחינת 'יבש' שאין בו יין. ברם, עדיין ניתן להסביר את דברי חכמים בעיקרון משפטי. החומץ היה פעם ממש יין בלתי מוכן והזגים הם שלב עוד יותר קודם של יין. עם זאת דומה שאין צורך בתירוצים מפולפלים, כפשוטו אין כאן אחידות משפטית אלא תודעה. זגין יבשים אינם חלק מהיין, הם פסולת, ולכן מותר להשתמש בהם. לעומת זאת החומץ הוא חלק מהיין, חלק שהוא פסולת, בלתי שמישה, של יין.

33 המורייס – המורייס הוא רוטב הדגים, ונראה שנהגו להכניס לתוכו חומרים ממָתְקים תרומות פ"א מי"א. כאמור להלן, המורייס אסור לאכילה, והמחלוקת היא האם איסורו איסור הנאה. הוא אסור באכילה משום שייתכן שהדג איננו כשר. איסור הנאה במחלוקת, משום החשש שמא שהגוי הטיל יין למורייס, ויין גויים אסור, כאמור. הסבר זה מחייב הרחבה. בירור הנסיבות והסיבות להטלת יין למורייס, הוא הרקע להלכה.

34 רמב"ם, בפירושו למשניות כאן מסביר באופן כללי שהיה מנהגם לשים יין בחלק ממיני המורייס, ולפיכך אם ברור שלא הוכנס יין למורייס הוא מותר. בזכות המקורות ניתן להבהיר יותר טוב את המצב.

35 משנת תרומות הנ"ל אסרה להטיל יין תרומה למורייס. על כך בתוספתא מחלוקת: "יין של תרומה שנפל לתוך המורייס אסור לזרים ר' לעזר בי רבי שמעון מתיר לזרים" תוס', תרומות פ"ט ה"ו. אם כן תוספת היין נחשבת לשולית ואיננה הופכת את המורייס למוצר תרומה. לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון היין שהופל לתוך המורייס מצטייר כתוספת שולית שאיננה גורמת למורייס עצמו להפוך לתוצר של יין לתרומה. ואילו רבי סבור שהיין נחשב לחלק מהמורייס. בירושלמי חוזרת המחלוקת.

36 התוספת העיקרית היא שלפי ירושלמי "אם עבר והטיל יין" כולמר שגם ר' אלעזר ברבי שמעון מתיר רק בדיעבד. ואילו לפי התוספתא, לדעת ראב"ש מותר להטיל יין תרומה או יין ע"ז למורייס, ללא חשש. עוד מוסיף הירושלמי משפט 5 שההיתר כאן הוא בהנאה בלבד. ברם, שורה זו משמעותה בעייתית ולא נרחיב בה.

37 גם בתוספתא שביעחת שתי העמדות הללו מוצגות כמחלוקת "יין של שביעית שנפל לתוך המורייס צריך לבער ר' לעזר בר' שמעון או' הרי הוא כמבוער" שביעית פ"ו ה"ה. תנא קמא רואה ביין מזון, מוצר אכילה החייב בדיני שביעית, ורבי אלעזר המתיר יין תרומה במורייס, רואה אותו כשולי וכבטל במורייס. אם כן המחלוקת היא על היתר הנאה והיתר אכילה כאחד, ורבי אליזר בר' שמעון מתיר מורייס בבמכירה או גם באכילה למרות שיש בו תערובת יין נוכרים. לפי הירושלמי הטלת היין אסורה אבל בדיעבד היין לא נאסר.

38 עירוב יין במורייס נזכר לעתים קרובות. "הלוקח יין ליתן לתוך המוריס, ויין לעשות אילנתית, וכרשנין לעשותן טחינין חייב בדמיי. ואין צריך לומר בודאי... " תוס', דמאי פ"א הכ"ד; ירו', פ"א ה"ג, כב ע"ג; בבלי חולין ו ע"א. היין שהופל לתוך המורייס מצטייר בהלכה זו כתוספת שולית שאיננה גורמת למורייס עצמו להפוך לתוצר של יין, ולכן היה מקום לחשוב שהיין פטור מדמאי. משנה זו מתאימה לדעת רבי שהזכרנו שהיין שבמורייס הוא מזון ממש. ברם, ברור שגם לדעתו יש צורך לומר זאת, כלומר שמעמד היין מסופק. רבי אוסר, ראב"ש מתיר אולי רק בדיעבד, המחלוקת איננה קיצונית, אלא אלו שתי דעות אמצע.

39 בדרך כלל סתם מורייס נחשב לאסור, אם כי כאמור במשנה חולקים בכך תנאים, לפחות על הנאה ממנו ואולי גם על אכילה. עם זאת, מורייס מאוּמן מותר תוס', עבודה זרה פ"ד הי"ג, כנראה משום שלא הטילו יין בתוך מורייס שהוכן בבית מלאכה, או משום שמוצר מסחרי הותר. מהתלמוד הבבלי עולה שהטלת היין לא נעשתה על מנת להשביח את המורייס אלא על מנת ליטול ממנו זוהמה בבלי, עבודה זרה לח ע"ב. הצד הריאלי בלתי ברור.

40 היבט אחר עולה מסוגיה אחרת. הסוגיה עוסקת באותה הלכה הקובעת שמורייס אומן מותר, והתלמוד מסביר: "פעם ראשון ושני – מותר, שלישי – אסור, מאי טעמא? פעם ראשון ושני דנפיש שומנייהו – לא צריך למירמי בהו חמרא, מכאן ואילך רמו בהו חמרא" בבלי, עבודה זרה לד ע"ב. אם כן, בתחילת הייצור יש במורייס די שומן ולא צריך יין. אומן שמלאכתו בכך מסתפק בהכנת מורייס מובחר זה. בעל הבית משתמש במורייס, ואחר כך כובש את הדג ברוטב פעם נוספת ופעם שלישית. בשלב האחרון כבר אין בדג די נוזלים, ומוסיפים יין כדי שהרוטב יהיה נוזלי דיו.

41 התלמוד ממשיך בסיפור מעשה שרקעו מארץ ישראל: "ההוא ארבא דמורייסא דאתי לנמילא דעכו, אותיב רבי אבא דמן עכו נטורי בהדה. אמר ליה רבא: עד האידנא מאן נטרה? אמר ליה: עד האידנא למאן ניחוש לה? אי משום דמערבי ביה חמרא, קיסתא דמורייס בלומא, קיסתא דחמרא בד' לומי. אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: דלמא איידי דצור אתו דשוי חמרא! אמר ליה: התם עיקולי ופשורי איכא" בבלי, שם. המדובר ב"ארבא", סירה ספינה שהגיעה לנמל עכו, והושיב רבי אבא שמעכו שומרים אצלה. אמר לו רבא: עד עתה מה שמר אותה את הארבא או את היין? ענה לו שמא משום שמערבים בה יין? האם יש לחשוש לכך שעירבו יין במורייס? הרי קססטס מידת נפח בארבע נומינה וקססטס של מוריס בנומינה אחת. אמר לו רבי ירמיה לרבי זירא: שמא מצור באו שהיין בה שווה פחות. אמר לו: שם יש עקולים ופשורים, ועל כן הסירה בוודאי לא באה מצור.

42 הסיפור הוא דוגמה להרכבתה של סוגיה בבלית שיצרה מעין סיפור מעשה ממערכת דיונים. רבי אבא הוא ארץ-ישראלי, ורבא הטוען נגדו לא שוחח עמו באופן אישי, שכן לא נפגש עמו, ובוודאי לא בארץ ישראל. אלא רבא העלה שאלה עקרונית, והיא הוצגה כאילו עלתה בדו שיח חי. רבי ירמיה ורבי זירא אכן פעלו בארץ ישראל, והם התדיינו בה על המעשה אולי עם רבי אבא עצמו. אבל התלמוד סידר את הדברים ברצף סיפורי אחד על ידי הוספת המינוח "אמר ליה". מכל מקום, מתברר שאת היין מוסיפים במקום ציר או מורייס עצמו, כדי להוסיף נוזלים למורייס. בחוץ לארץ היין יקר ממורייס ועל כן אין חשש להוספת יין.

43 החשש הוא רק במזרח התיכון – בצור, בעכו ובארץ ישראל. רוב המורייס בא מהמזרח הקרוב, במיוחד נזכר המורייס מאספמיה, היא אפמיאה של סוריה, אך היו גם שהביאו מורייס מרחוק יותר, כמו במקרה זה. אגב אורחא שומעים אנו שהנימוק ההלכתי הרגיל לאיסור מורייס, הוא החשש שמערבים בו יין, ובעצם החשש איננו ריאלי שכן אין סיבה כלכלית לערבוב כזה. ובכל זאת ההלכה לא השתנתה, למרות שהטעם הריאלי לה איננו קיים.

44 אם כן, היין במורייס אינו בא לשבח את טעמו של המזון אלא לזייפו. בפועל ייאכל היין בתור חלק מהמורייס, ולכן אין זו השחתת היין.

45 הבבלי מציע כאמור שהיין הוסף רק למורייס מטיב נמוך, כדי לשבחו. בארץ ישראל אין מכירים הסבר זה, ולפי המערכת הכלכלית המוצעת ולאור שפע הדגים במזרח ומחיר היין, אין לכך היגיון כלכלי.

46 הסברנו את המחלוקת בפן הריאלי, עד כמה נפוץ היה הטלת יין למורייס. נציין ששני התלמודים מסבירים שהמחלוקת היא האם יין במורייס נחשב ל'נותן טעם', וזו כבר מחלוקת הלכתית. הגמרא מניחחה שהיין אינו משביח את המורייס, והרי זה נותן טעם לפגם וכן הלאה.

47 במקורות התנאיים עניין נותן הטעם איננו נידון. ובאופן כללי, אם היין אסור משום עבודה זרה, הרי התערובת אסורה גם אם אין בה כשיעור וגם אם אין בה 'נותן טעם', שהרי עבודה זרה אסורה בכלשהו. רק לגבי תרומה נדרש טיעון זה. להערכתנו הדיון בדין 'נותן טעם' כולו לא ריאלי. אם היין נותן טעם לפגם לא היו מטילים אותו במורייס כלל. ואם נתנו למורייס יין הרי שהייתה זו כמות משמעותית, ולא 'פחות מכשיעור'. שני התלמודים כאן נכנסים אפוא לנתיב הלכתי שהוא חשוב לעצמו לדין ביטול בתערובת, אך איננו ריאלי במקרה זה.

48 התלמוד הירושלמי שהבאנו מוסיף נימוק נוסף לאיסור מורייס, בישולי גויים. נימוק זה נדרש לדעת רבי אלעזר בר' שמעון שתוספת היין איננה אסורה כשלעצמה.

49 אם כן אין לגמרא ולמשנה ספק שמורייס הגוי אסור. זו אחת ההלכות המיוחסות לגזרות יח דבר, אותה סדרה של החלטות, בעלות אופי כמעט מיתולוגי, שהוכרעו בסוף ימי בית שני במעמד יוצא דופן בעליית ביתו של אחד ממנהיגי בית שמאי. עם זאת הנימוק ההלכתי כאן קשה, שכן שם נמנים בישולי גויים ומורייס של גויים כגזרות נפרדות, וקשה להסביר שמורייס אסור משום בישול בלבד. ברם, כל השאלה על מורייס הגוי אינה שאלה הלכתית של ממש. ניתן היה להסביר בפשטות כי זו החמרה מיוחדת החלה על יין נוכרי, וכן להעמיד את רבי שמעון בן אלעזר כרבי מאיר האומר שנותן טעם לפגם אסור בכלשהו. זאת ועוד, מבחינת הקונה היין נותן טעם לפגם, אבל מבחינת המוכר הוא נותן בו טעם לשבח משום שמוסיף על כמות המורייס, כפי שנראה להלן לדעה זו מקבילות תנאיות. על כן יש לראות בהסבר הכאילו הלכתי רעיון ספרותי בלבד, ואין לדקדק בו.

50 אם כן, קיימת מחלוקת תנאים רבי ורשב"א על יין במורייס, ומחלוקת אחרת משנה ותוספתא על דבלה וגרוגרת במורייס. המשנה הקלה בדבלה והחמירה ביין. השאלה היא האם המשנה אכן הבחינה בין חומרים אלו כפי שהסברנו לעיל, בעקבות כל מפרשי המשנה, או שמא ליקטה את דברי החולקים, הרישא דבלה היא כרשב"א והסיפא יין כרבי. אך סביר יותר שהמשנה משקפת רק דעה אחת ויש בה לכידות פנימית, הווה אומר שההבחנה שהוצעה בין יין לדבלה היא הרקע הרֵאלי להלכות במשנה.

51 וגבינות בית אונייקי – נושא זה של איסור גבינה וחלב נדון במשניות ד-ה. הנושא סבוך ואנו נפרשו כפשוטו ואחר כך נרחיב. בית אוניקי הוא שם מקום, כפי שעולה משני התלמודים "מפני מה אסרו גבינת אונייקי? מפני שרוב עגלים של אותה עיר נשחטין לעבודת כוכבים" בבלי לד ע"ב; ירו', ב ז, מא ע"ג.

52 מאחר שכך, הרי לפנינו עדות ברורה גם על משמעות נוסח המשנה שכלל שם מקום. ועדיין הנוסח טעון ברור. בחלק מעדי הנוסח מוצגים כאילו שני מוצרים הם: גבינה, ו'תנייקי' או ו'תרייקי' או משהו דומה. עדי נוסח ארץ ישראליים גורסים "והגבינה", ועדי נוסח המשקפים קריאה 'בבלית' 'גבינת'. גם אם נגרוס "גבינה", הרי שהמילה השנייה מסבירה את הקודמת, או מצמצמת את הקודמת, ולפנינו כנראה מוצר אחד. ברור שמי שגרס "גבינת" התכוון למוצר אחד, ומי שגרס "גבינה" התכוון לאחת משתי אפשרויות.

53 1. שני מונחים א. גבינה ב. ות...קי

54 2. גבינה שהיא בתנייקית, ובכתיב ארץ ישראל ותנייקית.

55 לנוכח מצב עדי הנוסח נראה שיש להבין שלפנינו מונח אחד - גבינה וָתנייקית או גבינת ותניקי, וכן גבינת עכו"ם. הגרסה: 1. גבינה.2. ותנייקי, 3. גבינת עכו"ם נראית מוזרה. אם המוצר השלישי מסביר או מוסיף, עדיין אין טעם להגדיר שלושה מוצרים ששניים מהם זהים.

56 אם כן: השאלה האם במשנה שם אחד או שני מוצרים? אמנם וו החיבור מופיעה בחלק מעדי הנוסח. ברם, השאלה איננה שאלה של עדי נוסח. לעתים קרובות וו איננה לחיבור אלא להדגשה או לפרשנות. כך שגם המילים גבינה ובית אוניקי 'ותניקי' וכדומה עשויות להתייחס לגבינה מבית אוניקי ולהיפך. גם המילים גבינה-גבינת עשויות להתחלף וקשה לבסס את הדיון על כך.

57 בכתב יד פרמא ובדפוס הירושלמי תרייקי תירייקי. אפשטין מעדיף את הנוסח תריאקי שמשמעו בסורית חלב מוחמץ, מעין יוגורט טבעי של ימינו. אפשר שעירבו בו גם חומץ, ברם, אם אכן כך הוא, לא היו המקורות מתחבטים בסיבה לאיסור, הרי חומץ של נוכרים נאסר.

58 התריאק היה גידול יצוא במזרח התיכון בימי הביניים דווקא ארץ ישראל הייתה מקור חשוב לתריאק Theriak והמידע על כך אינו קודם למאה העשירית. התריאק עליו מדובר הוא תרופה שבסיסה הוא ארס נחשים שנדדו במדבר יהודה "ונחלבו" לצרכי ייצור הרפואה. מבחינת עדי הנוסח וכן ציטוטי הראשונים האות נ' מופיע פעמים רבות הרבה יותר מאשר השם עם ר' לפיכך נראה שיש לדחות את הגרסה תריאקי ודומיה. נראה אפוא שהמילה תריאק הייתה ידועה בחברה היהודית בימי הביניים והמונח הבלתי מזוהה בית אוניקי תוקן לבית תריאקי. תריאק עשוי להיות גם כינוי לתרקיה המצויה בדרום תורכיה של היום.

59 מעבר לכך למה יאסר תריאקי הרי זה ספק מזון, זו תרופה בלבד, ולמה נאסרה? ומעבר לכך מדובר במוצר שולי 'צבעוני' מבחינה חברתית, אך בלתי חשוב כלכלית. מה ראו חכמים לערב את התריאקי הנדיר עם מוצרי יסוד כיין, שמן וגבינה.

60 אם כן המילה במשנה היא בית אוניקי או כתיב דומה.

61 הנוסח ב-וו, גבינה וָתינייקי ודומיה מופיע בעדי הנוסח של תורת בבל, ואילו בעדי נוסח מתורת בבל גבינת בית אונייקי. רוזנטל הציע שבית אוניקי הוא גלוסה הבאה להסביר מהי הגבינה האסורה. בלשוננו ומתוך היבט היסטורי הרי שעדי הנוסח הבבליים סברו משקפים את הדיעה שכל גבינה נאסרה וכן מוצר אחר מבית אניקי. רק גבינה זו נאסרה. ואילו המעתיקים הארץ ישראליים סברו שרק גבינה זו מותנייקי נאסרה. והגלוסה באה לצמצם את איסור גבינה.

62 כאמור פירשנו שבמקור נכתב בתנייקי ושובש לבית אינייקי. הצורה ותינייקי איננה כלל וו החיבור או וו ההדגשה אלא החילוף הרגיל בכתבי יד ארץ ישראליים בין וו ל-ב' כמו ווילון-בילון או יבנה-יוונה. וָתנייקי הוא אפוא בָתָנָיְיקי בבית רפה. המעתיקים שהתקשו בהבנה המילה הפכו את הוו בהתחלה לוו החיבור ותיקנו את המילה גבינת לגבינה, וזו סיבת שינוי הנוסח, ולא התפתחות הלכה לפנינו אלא שיבוש.

63 מהי ותינייקי? בספרות המחקר רווח הזיהוי של בתינייקי עם ביתוניא היא פרוביציה רומית במרכז תורכיה של היום צפון מאיזמיר. הזיהוי מבוסס בין השאר על נוסחים בית אוניקי ודומיהם. ואכן פליניוס מתאר בקטע קצר את הגבינה. הוא מדגיש שכל טוב העולם מגיע לרומא, ובין השאר מתאר את הגבינה הטובה הבאה מביתוניה, שהיא גבינה מלוחה שכן באזור שם האדמה רוויה מלח שאיננו נראה. ההסבר להמלחת הגבינה מפוקפק, אך הוא הכיר גבינה מפורסמת זו שהייתה כנראה מלוחה. גבינה מביתנייה הרחוקה הגיעה לרומא במסגרת מה שפליניוס תיאר 'ככל טוב העולם'. אך מה לגבינת ייבוא כזאת בארץ ישראל? בארץ ישראל שיש בה גידול צאן. בסביבות ארץ ישראל גידול הצאן היה רווח עוד יותר, וקשה להניח שמוצר מותרות כזה, שכוֹבְדו והוצאות השינוע שלו, המריאו את מחירו לשווקים, יגיע לארץ ישראל.

64 מבחינת הנוסח הופעתה של הסיום "...יִקי" נראית תמוהה. במילה ביתנייה האות ק' איננה, אך היא קיימת בכל עדי הנוסח שבידינו. לדעתנו הסיומת "...'תיקי' היא סיומת המציינת שם אזור מנהלי רומי, מחוז משנה של פרובינציה, כמו גררדיקי. הזיהוי עם ביתנייה נראה בעינינו קשה. ביתנייה איננו מחוז מנהלי אלא פרובינציה, ואיננו צפוי לבוא בצורה ביתניקי. לפיכך אנו מציעים לזהות את בתנייקי עם הבשן הסמוך לגולן, ממזרח לו. בשן בארמית מכונה בתנן או מתנן חילוף ב-מ זהו אזור מרעה מובהק, וכנראה ממנו ייבאו גבינה לגליל ולגולן היהודיים. גבינת הבשן היא דוגמה לגבינה מיובאת זו משום שזו הייתה גבינה הייבוא שרווחה בגליל היהודי.

65 הסיבה לאיסור גבינה של גויים בעייתית והוצעו סדרת הסברים, נברר זאת להלן.

66 של עכו"ם – לכאורה רק גבינות אלו נאסרו וממילא כל הגבינות האחרות הותרו. ברם, גם ייתכן שהמשנה הביאה דוגמה גלילית. הגבינה מהבשן הנוכרי היא זו שרווחה בגליל. או בניסוח שונה, היא הייתה גבינת הייבוא הרגילה בגליל. מכל מקום המשנה הבאה מדברת על איסור גבינה של נוכרים באופן כללי. יתר על כן סתם חלב נוכרים אסור, רק איסור אכילה להלן משנה ו. כפשוטו גבינה נאסרה באופן חמור יותר גם איסור הנאה, וזאת לפי דעת רבי מאיר. ונרחיב בכך בסוף המשנה הבאה.

67 אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי רבי מאיר – לא ברור מה החשש המדויק כאן, האם החשש הוא מתערובת של יין, מתערובת של בשר. או מהעיקרון שחלב נוכרי אסור, מחשש שמערבין בחלב חלב בהמה אסורה, חלב חזיר או חלב גמל או נאקה נקבת החמור. נעסוק בכך במשנה הבאה. וחכמים אומרים אין אסורן אסור הנייה - אסור לאוכלם אך אין כאן חשש מעבר לכך. חכמים חוששים כנראה רק לתערובת של חלב טמא או שמן מן החי, ואילו רבי מאיר רואה בכך חשש ששימשו לעבודה זרה ממש או שיש בהם יין.

68 הנימוק ההלכתי יבורר להלן, והתחבטו בו תנאים אמוראים וכמובן גם פרשנים קדומים ומאוחרים. ועם זאת איש לא פקפק בגלוי באיסור עצמו. בשלב זה המשנה אוסרת רק על גבינה מסוימת, והיא גבינה מבתניקי, יהא מקורה אשר יהא. כאמור היו גם אפשרויות קריאה אחרות במשנה, אך דחינו אותם מסיבות טקסטואליות. אבל אפילו אם נקרא ברישא גבינה ובתניקי או 'בית אוניקי' וכו' עדיין למוצר הבא ממקום זה רמת איסור מיוחדת. במשנה הבאה האיסור חל על כל גבינות גויים.

69 במקורות סדרת הסברים.

70 כך למשל בירושלמי "אמר רבי ירמיה חלב של גוי למה אסור? מפני תערובת בהמה טמאה. ותנינן עומד הוא גוי וחולב בעדר וישראל עומד על גביו, ואינו חושש. רבא בשם רב יהודה ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי, חלב של גוי למה אסור? מפני הגילוי. ויעמיד? שומר אמר רבי שמואל בר רב יצחק מפני האירס העומד בין הנקבים" ירו', תרומות פ"ח ה"ג, מה ע"ד. אם כן חלב הגוי אסור לפי הירושלמי מפני שני הסברים. האחד חשש תערובת והשני חשש של 'גילוי' החלב, וכניסת ארס לתוכו. למעשה שני הטעמים מבטלים אחד את השני. אם החשש הוא מפני הארס, סימן שאין חשש של תערובת. לא נאמר ששני ההסברים מצטרפים, אלא הם מוצגים כך שהאחד מחליף את השני. נושא זה של סיבת האיסור נדונה באופן כללי במבוא וראינו שלרוב האיסורים אין נימוק של ממש, והנימוק העיקרי מנוסח בבבלי 'משום בנותהן', ובניסוח כללי שלנו, טעם חברתי, שלא יבואו לידי סעודות משותפות, וקשרי תרבות וחברה עם נוכרים. המשך המשניות יעסוק בשאלה זו בהרחבה. על פניו ברור שאיסור החשש מעגלי עבודה זרה מופרז. קשה להאמין שרוב הבהמות באזור פלוני יהיו של בהמות עבודה זרה. מעבר לכך לא יהא דין גבינה חמור מנבילה. המטרה ההלכתית היא אפוא לאסור יבוא של גבינות. במקרה זה אפילו הרצון להתרחק מנכרים איננו מהווה תשובה לשאלה למה אסרו על גבינות אלו, או על גבינות בכלל. אם בהרחקה עסקינן למה יהא דין גבינה שונה מכל דין של אוכל אחר של נכרים.

71 אנו יכולים להציע שתי הצעות:

72 1. הבשן נחשב לאזור בעייתי במיוחד בגלל ריבוי הצבא באזור. החורן היה מושבה של קולוניה רומית ורצו למנוע ייבוא דווקא משם.

73 2. רצון להגן על השוק המקומי מיבוא זול. על קשרי המסחר עם הבשן נרחיב להלן. אלא שכפי שנראה להלן לא אסרו על גבינת ייבוא שייצרו יהודים גם בבשן ביתנייה.

74 מכל מקום במשנה הבאה מדובר בבירור על איסור החל על כל גבינת נוכרים, והדבר הגיוני שכן זו המסגרת של כל הפרק, לפיכך פירשנו שגבינת הבשן או כל אזור אחר איננה אלא דוגמה. המשנה הבאה מדברת כאמור בגבינת נוכרים מארץ ישראל וכן בתוספתא "וגבינה שהעמידה גוי שלא במעמד ישראל, אסורה פ"ד הי"א.

75 בירושלמי ניסוח אחר של האיסור. "אין לוקחין גבינה ותינייקי אלא על פי מומחה" ירו', למשנתנו מב ע"א; בבלי לד ע"ב. אם כן לכאורה האיסור נוסח מפני שיש בגבינה מרכיבים אסורים והמומחה מסוגל לוודא שלא נכללו בגבינה. ברם לדעתנו אין זו אלא שגרת הכתוב. בירושלמי דיון בדייסת דגים מעוכים ששם נדרש מומחה לזהות שאין הם דגים אסורים. וה'מומחה' איננו מי שמכיר דגים אלא סוחר גדול ומנוסה. זאת לפי המודל שכבר פגשנו שייבוא וייצור מסחרי הותר.

76 ייבוא אוכל בהכשר

77 הפתרון ליבוא גבינות מחוץ לארץ היה על ידי חתימתם בחותם יהודי המעיד על כשרות. החותם כפתרון מופיע בשני התלמודים: "רב אמר חבי"ת אסור חמפ"ג מותר. חתיכת דג שאין בה סימן, בשר, יין, תכלת אסור בחותם אחד. חלתית, מורייס, פת, גבינה מותר בחותם אחד" ירו', עבודה זרה פ"ב ה"ג, מא ע"ב; בבלי, עבודה זרה לט ע"א-ע"ב.

78 חותם מאוחר מהמאה העשירית פרסם בשעתו נרקיס, ועליו כתוב "ברכה". הוא כבר הפנה לתשובת גאון, כדלהלן ההשלמות בסוגריים הן שלנו: "ושאלתם ישראל שהיה דר בכפר, והכפר בינו ובין קירואן עשרה מילין. שיגר עם גוי אחד גבינה בקפיפה, וחאטה לפומה דקפיפה וחתם את פי הקפיפה – הסל ושיגר עמו כתב לחבירו ואמר, דע כי שיגרתי לך עם פלוני הגוי כך וכך גבינה, ובכל גבינה וגבינה חותם בכתב עברי 'ברכה'. אותה הגבינה מותרת באכילה או לא?", והגאון מתיר זאת תשובות גאונים הרכבי ה. ספראי ודר פרסמו אבן ועליה כתוב "ברכה", וסברו שהיא חותם כזה עם הכיתוב 'ברכה'. אלא שכנראה אין היא חותם אלא קטע ממשקוף או אבן בנייה עם סמלים יהודיים. מכל מקום הנוסח "ברכה" מוכר כסמל, "מותג" יהודי, מחפצים יהודיים אחרים. מספר חותמות אחרות פורסמו על ידי גודנף ורוכזו על ידי עמית, יחד עם חותם ועליו כתוב 'שביעית'. במהלך פרסום הכרכים הקודמים פרסמנו כמה חותמות יהודיות, כגון בעטיפה של מסכת פסחים חותם "לפסח", ובאותו כרך פורסמה סדרת חותמות נוספים איור 19.

79 בשלושה נושאים נחלקו רבי מאיר וחכמים במשנה: 1. נודות עור של נוכרים, 2. זגים, 3. גבינה. בכל השלושה ברור שהדבר נאסר לאכילה והמחלוקת היא בהיקף האיסור, האם אסור גם בהנאה. כפי שנראה להלן, איסור הגבינה קשור לשימוש בקיבת נוכרי. נראה אפוא שלפנינו שני ביטויים לאותה מחלוקת. מי שסבר שנודות של נוכרים אסורים בהנאה, סבר שהגבינה המתגבנת בקיבת נבילה נוכרים אסורה בהנאה, ומי שסבר שהיא אסורה רק באכילה, אסר כך לגבי חלב בקיבת בהמת נבילה, כמו גם בנוד העשוי מעור נבילה.

80 ההבחנה בין אכילה להנאה היא מרכזית במשנתנו. במשנה ג נמנים מוצרים האסורים גם בהנאה, במשנה ד אלו האסורים רק באכילה, ואילו במשנתנו מוצרים המצויים במחלוקת על היקף האיסור. כך עולה גם ממקורות נוספים שאיסור יין נוכרים הוא איסור אכילה והנייה כאחד כגון תוס', פ"ג הט"ז; פ"ז הי"ז ועוד. ברם, במקומות רבים אחרים האיסור סתמי, אסור משום יין נסך או אסור כיין נסך ואין הסבר מהו האיסור. כך גם במסורות האמוראיות על ראשיתה של הגזירה. לפי התלמודים ראשית הגזירה במחלוקת בית שמאי ובית הלל, שהוכרעה 'בו ביום'. האיסור כללי ואין בו פירוט. אדרבה "דתני רבי שמעון בן יוחי, בו ביום גזרו על פיתן, ועל גבינתן, ועל יינן. ועל חומצן, ועל צירן, ועל מורייסן. על כבושיהן, ועל שלוקיהן, ועל מלוחיהן. ועל החילקה, ועל השחיקה, ועל הטיסני. ועל לשונן, ועל עדותן, ועל מתנותיהן, על בניהן ועל בנותיהן ועל בכוריהן" ירו', שבת פ"א ה"ד, ג ע"ג. איסור גבינה ואיסור שמן הוא כאיסור יין. ואין הבחנה בין איסור אכילה לאיסור הנאה. וכן במסורות המקבילות בבבלי כאן לו ע"א; שבת יז ע"ב.

81 אפשר שלפנינו רמז לשלב קדום, פשטני יותר, שבו לא הבחינו בסוגים שונים של היקף ההלכה. הכול היה אסור באותה מידה. בשלב שני פירטו והבחינו הבחנות משנה.